THE HOLOCAUST MASSACRE IN DUBROVYTSIA - AUGUST 1942

THE HOLOCAUST MASSACRE IN DUBROVYTSIA - AUGUST 1942

Dobrovytsia (Dombrovitsa) is a city in Rivne Oblast, Ukraine.
This document was written orignally by Minna Rozen. Professor Rozen is a historian whose past affiliations include: Tel Aviv University, Haifa University, and Princeton University.  This paper was written originally in Hebrew with translations into English and Ukraine languages coming.

 בימים 26 ו-27 באוגוסט 1942 נרצחו סבתי, מינדל וורונה לבית דובלשטיין ודודי יחזקאל וורונה עם שאר יהודי עיירתם דומברוביצה ועיירות הסביבה ביער סארני, על ידי הגרמנים ועוזריהם האוקראינים. סבי , אברהם חיים וורונה נרצח יומיים קודם לכן על ידי שכנו האוקראיני בנסותו למלט את משפחתו מן הגטו. בשנת 2006 נסעתי עם אחי מנחם ובני דודי הראשונים, השניים והשלישיים למסע בעקבות אבות אבותינו לבורומל,לוצק ודומברוביצה. גם אישי הנצחי אבינועם הסכים לבוא עמי, למרות שהוא שונא מסעות, ואין לו שום קשר לווהליניה ונהרותיה וביצותיה. יש לו נהרות משלו, בטראנסילבניה. כתבתי יומן מסע ואני מתחלקת עמכם ביום החמישי למסענו לזכר הנרצחים.

היום החמישי (15.8.2006)

לגבי היה היום החמישי במסענו היום הקשה ביותר. העדויות שאספתי על הטבח בסרני הדירו שינה מעיני חלק גדול מן הקיץ, והמחשבה שאני אהלך פיסית באותם אתרים הילכה עלי אימים. להפתעתי כל החבורה, שכלל אין לה שום קשר עם אמי או משפחתה, הודיעה שהיא נוסעת עמי, וזה כלל את אבינועם, כמובן, ואת מנחם שחשבתי שלא ירצה לבוא.

אבינועם אמר לי שהוא סקרן לראות מהיכן הגיעה אמא שלי. מנחם אמר שהוא חייב לה את המסע הזה. אני חושבת שהשאר הרגישו את מצוקתי ,ורצו לתמוך בי ,והייתי אסירת תודה להם. אידה קצ'קה , היהודיה האחרונה בסרני, אמרה שהיא תיקח אותנו ברצון לאתר ההריגה בסרני. מאחר שלא היה לנו שום קשר בדומברוביצה החלטתי לבקש ממנה שתלווה אותנו גם לדומברוביצה, וקיוויתי שהיא תסכים. למרות שמבחינת סדר הדברים היינו אמורים לחנות קודם בדומברוביצה ואחר כך בסרני, לא היה הדבר כך, כיון שסרני דרומית לדומברוביצה , ואילו דומברוביצה נמצאת ממש על הגבול עם ביילורוסיה ולא רחוק מן הגבול הפולני. וכך הגענו ראשית לסרני. ישראל-סשה המדריך קבע פגישה עם אידה בתחנת האוטובוס המרכזית של סרני. איך נכיר אותה? אמרתי לסשה. נכיר אותה, נכיר אותה, קבע ישראל בסבלנות אין קץ. כאשר הגענו לתחנת האוטובוס של סרני, הייתי מלאה ספקות. איך נכיר אותה? כאשר עצרנו את הוואן, מהרה לעברנו אשה עגלגלה בגיל העמידה, שהייתה ללא ספק אידה קצ'קה. איך היא הכירה אותנו? אין לי כל מושג, אבל ההכרות הייתה הדדית ומיידית. ישראל-סשה חייך אלי בהבעת נצחון, "אמרתי לך שלא תהייה שום בעיה! " אמרו עיניו. אידה הובילה אותנו לבית קפה כלשהו ,שעל פי דבריה היה "הטוב ביותר בעיר" . סרני הייתה עיר המחוז לכל דבר ועניין, אבל נראתה בערך כמו בית שאן (סליחה בית-שאנים). הלכנו לשירותים והזמנו קפה, ואידה ספרה לנו את סיפור חייה בתערובת של אידיש רצוצה ורוסית שסשה תרגם.אידה ספרה לנו שהוריה וסביה היו מדומברוביצה. אמה הסתתרה אצל משפחה אוקראינית וכך ניצלה. היא נשאה אחרי המלחמה ליהודי. לא היה ברור לי אם אידה בעצמה הייתה נשואה ליהודי ,כי היא לא הזכירה זאת. היא ספרה לנו שלמעשה היא מעולם לא הייתה בדומברוביצה (מרחק 20 דקות נסיעה במכונית מסרני...), ותשמח לבוא עמנו. לדבריה יש בסרני כעשרים יהודים, איש מהם לא מוכר על ידי הרבנות האורתודוכסית. היא עצמה פעילה בכל נושא "בקהילה" ,ואת בתה שלחה לארץ. "מה יש לך לעשות כאן?" שאלתי אותה , והיא ענתה ברצינות גמורה :"אם אני לא אהיה כאן מי יקח אתכם לקברים?" במובן מסויים היא ראתה את ישיבתה בסרני כשם שהיהודי האחרון ברדזיבילוב ראה את ישיבתו שם. אידה הייתה אשה חייכנית וצחקנית ,וכל כולה מפיצה אנרגיות חיוביות. היא הובילה את ניקולאי בכל מיני דרכי עקלתון, ולבסוף הורידה את הואן לתוך שדה קוצים, עד אשר נראה היה לי שהיא תוריד את כולנו לעברי פי פחת. אבל לבסוף היא צוותה עליו לעצור ועלינו לרדת מן הוואן. "מכאן הולכים ברגל", פקדה. לשמאלנו היו פסי רכבת ולצידם מן ביתן קטן. "אחרי הפסים צריך ללכת כשני קילומטר ושם אתר ההריגה." אמרה אידה. רעדה וחלחלה עברו בשדרתי. הרי הסבתא מינדל והדוד יחזקאל בודאי ירדו בדיוק במקום הזה מן הרכבת שהובילה את אלפיים יהודי דומברוביצה שנותרו אחרי הבריחה ערב השחיטה ,ובמהלך הצעדה אל עבר תחנת הרכבת שמעבר להורין.

התחלנו ללכת בין הקוצים שעל יד המסילה, ומשם ירדנו אל השביל המוביל אל היער. אדמת היער אדמה חולית, המרמזת שפעם לפני היות האדם היה כאן ים. לאט לאט הסתבר לי שמנחם משתרך מאחור, ככל שהתקדמנו יותר, ולא הלכנו מהר, הוא הלך והשתרך באיטיות גדולה והולכת, משל היו משקולות של עופרת מחוברות לרגליו. לא יכולתי להכריע מדוע הוא משתרך, שמא מפני שהוא עייף, או שמא מפני שליבו הקופא מזרים זרמי קרח אל רגליו שמסרבות לשאת אותו. את זרמי הקרח הרגשתי גם אני, אבל רגלי הובילו אותו כאילו היו כנפיים אל מקום ההריגה, משל ייפתר לי שם סוד גדול שעל פתרונו עמלתי זה ימים רבים. וכך הולך וגדל המרחק שבינינו, והוא הולך ומתרחק מעמי.

אחרי הליכה של כשעה הגענו אל מקום המצבה הראשונה. במקום שלוש מצבות. אינני יודעת בבירור מה משמעותן. האם הוקמו על מקום הבורות, או שמא הוקמו על מקום הצריפים שבהם נשרפו חיים הנשים והילדים האומללים. זה כמעט לא משנה. כל היער הענק הזה היה בית מטבחיים אחד גדול לארבע-עשר אלף איש ,אשה, ילד וילדה.

על המצבה נכתב:

"לזכר יהודי סרני, רוקיטנה, דומברוביצה והסביבה שעונו ונרצחו על ידי הנאצים ועזריהם ימ"ש בי"ג-י"ד אלול תש"ב

(26-27.8.1942) ת.נ.צ.ב.ה. הוקם ב2002 "

את שטח המצבה מקיף שטח מגודר בגדר בטון נמוכה שמסמלת אולי את מקום המחפורת, אבל אין לדעת. נשענתי על גדר הבטון והקראתי לדודני ודודניותי ,לאחי ולבעלי את מכתב הקינה שכתב יצחק געללער האומלל לאחיו בחולון ממחנה העקורים בגרמניה בשנת 1946. כיצד בקשו הוא וחביריו להצית את העיר סרני למען תמות נפשם עם פלישתים, וכיצד נאסר עליהם לעשות זאת על ידי ראש היודנראט. כיצד נאספו כל יהודי הסביבה בשטח המגודר שביער, כיצד הוחזקו מרבית הנשים והילדים בשלושה צריפים במשך יומיים בחום הלוהט של אוגוסט ללא מזון ומים, כיצד עם החל השחיטה, פרצו הוא וחביריו את הגדר, ונמלטו, כיצד התחבא בסמוך וראה כיצד נקרעים לגזרים הילדים הקטנים שלא הוכנסו לצריפים , מהם ברימוני יד, ומהם ממש בידי הרשעים, וכיצד מוצתים הצריפים על יושביהם. יצחק געללער השאיר שם את אשתו ושלושת בנותיו הקטנות. כל מה שנשאר לו היה הצורך לספר את דבר חורבנה של עירו.

לא הייתי בטוחה שזה מה שעלי לעשות אבל הרגשתי צורך עז לגרום לכל השאר להבין מה קרה שם. להבין שלא היה זה מוות בלבד. הייתה זו מיתה משונה שרק יצורי אנוש מסוגלים להמציא. חשבתי שהם יכעסו עלי. הם היו מזועזעים ואולי העדיפו שלא אספר להם כל מה שקרה. כולם הלכו בדרך חזרה בשתיקה גמורה. מנחם הלך לידי ורטן "אני כועס עליך. את מסיבה לי צער ועגמת נפש כל הזמן. אני לא רוצה שתסבי לי צער ועגמת נפש". אמרתי לו שיש לו מזל שהוא יכול ללכת חזרה באותה דרך שבה הגיע. הוא שתק בזעף. עלינו על הוואן שבו חיכה לנו ניקולאי ונסענו בכיוון צפון בואכה דומברוביצה. ואולם, לפני דומברוביצה עברנו בכל אותם כפרפרים מהם באו סבתי מינדל, בן דודה של אמי יוסף קויפמאן ובני משפחה אחרים שאבד זכרם. העיירה הראשונה שבה עצרנו הייתה ברזניצה.

היינו חייבם לעצור שם. אם לא ידעתי דבר על משפחת אמי, הרי שעל משפחת סבתי ידעתי עוד פחות משום דבר. העובדה שהיא נולדה בברזניצה התגלתה לי באקראי מתוך ספר המפקד שערכו האוקראינים בדומברוביצה על פי דרישת הנאצים בקיץ 1942. שאר חברי המשלחת סברו שהעצירה בברזניצה היא בזבוז זמן מוחלט ,ונשארו לעת עתה לשבת בוואן. בחוץ ירד גשם טורדני. ניקולאי הנהג עצר בצידה של מן ככר מדושאת שבמרכזה עמדה כנסייה חמודה בצבע תכלת. מצידה הרחוק יותר של הככר המדושאת נראו בתי עץ חמודים לא פחות צבועים בצבעים ססגוניים. המקום כולו נראה כמו תפאורה לסרט " כנר על הגג". הלכתי לעבר שורת הבתים שמעבר לככר. בדרך שמתי לב, שהיא איננה מדושאת ,אלא פשוט מגודלת עשב פרא.תרנגולות חומות אדמדמות רעו בה, ואף אווזים לבנבנים הדסו בדרך הבוצנית. הדרך שבה הלכתי הייתה פשוט אדמה כבושה. במקום שבו מי הגשם לא נספגו באדמה היו שלוליות רדודות. אבינועם דידה אחרי, וישראל –סשה דידה בעקבותיו.

בתחילת רחוב הבוץ עמד בית עץ צבוע בירוק וצהוב זהב עז. מבעד לחלון נבטה ישישה שהתבוננה בסקרנות בזרים שהגיעו למקום. לא עברו דקות מעטות, והישישה יצאה החוצה אל מחוץ לגדר ביתה . בינתיים יצאו כל חברי ה"משלחת " מן הואן והתאספו סביבנו. האשה שהייתה בעלת סבר נעים ורגוע, נראתה בת מאתיים בערך, אולם במהלך השיחה הסתבר שהיא רק בת 76. לשון אחר בשנת 1942 היא הייתה בת 12. שאלתי אותה על משפחת דובלשטיין. היא לא הכירה אותם. אבל הזכירה משפחות אחרות וספרה לנו בנחת שכל הכפר הייה מיושב יהודים. היה כאן רב חסידי חשוב , ציינה באוזנינו, שכולם באו לשחר את פניו. היא עצמה הייתה מן האוקראינים היחידים שהתגוררו בכפר, ועבדה בבית מלון יהודי שהיה במקום. לא נאמרה מילה על הטבח או על הנסיבות שבהן "נעלמו" היהודים. לא יכולתי להפסיק לחשוב על משחק הכדורגל השטני שנערך בדרך בין ברזניצה לסרני,ואשר בו שמשו תינוקותיהם של אנשי ברזניצה בתור כדורי רגל לשוטרים האוקראינים שליוו אותם אל מותם. צילמתי את המשעול המבוצבץ וכמה מן הבתים, ואמרנו ללכת הלאה. הישישה שאליה הצטרפו בינתיים כמה אנשים נוספים, ציינה שבכניסה לכפר נוכל לראות את בית הכנסת של הכפר, או מה שנותר ממנו. היא הודתה לישו המושיע שזימן לה שיחה מענגת כל כך עם אנשים כל כך טובים וכולנו חזרנו אל הואן והפלגנו הלאה. בכניסה לכפר באמת עמד מבנה שתאם את תיאורה. ניקולאי עצר, ואני,אבינועם ,מנחם וסשה הלכנו לשם. המקום היה נעול על מסגר ובריח, ולא נראה שנעשה בו שימוש כלשהו. המבנה נראה חדש יחסית, ודומה שנבנה ממש ערב המלחמה. אבינועם שאיננו נרתע משום דבר ניסה לפרוץ את המנעול, ומשמחיתי מצא דרך להציץ מבעד לחלונות אל פנים המבנה. גגו היה מט לנפול והוא היה ריק מכל סימן לכך שהיה זה אי פעם בית כנסת. חזרנו אל הואן וזו הפעם עזבנו את ברזניצה לשלום. "לאן עכשיו?" שאל ניקולאי הסבלני. עכשיו לדומברוביצה, אבל בדרך אנחנו עושים עצירה קטנטנה בברסטה." עניתי. "מה איבדנו בברסטה?" שאל מנחם. "ברסטה הוא הכפר שבו חיו הקויפמאנים," הסברתי לו, "והבטחתי לזלדה ולגנסיה שאצלם אותו," הסברתי. בשלב זה כולם הבינו שאין מה להתווכח אתי. הם חיכו לכך שנגיע לדומברוביצה, שם יוכלו להתמקם באיזו מסעדה ולהניח לי לרדוף אחרי רוחות הרפאים שלי. על פי תיאוריהן של זלדה וגנסיה, שהתבססו על דברי אביהן, ברסטה הייתה כפרפר קטנטן, שבו חיו רק קומץ משפחות יהודיות. הוא היה קטן בהרבה מדומברוביצה, ואף מברזניצה. בכניסה לכפר עברנו אחו ירוק ורחב ידיים שבאופקו הרחוק עמדה עגלה עמוסה חציר רתומה לשני סוסים בריאי מראה. כאשר נכנסנו לכפר ציפתה לי הפתעה . הכפר נראה הרבה יותר גדול מברזניצה והרבה יותר מודרני. גם כאן היו בתי עץ, אבל הם היו ברובם בתי עץ חדשים בסגנון ישן. הרחובות לא היו כולם רחובות בוץ ,חלקם היו סלולים, והמקום כולו נראה קצת יותר "מודרני". משהו השתנה בברסטה מאז אותו זמן שבו יוסף קויפמאן הקטן דידה מדי בוקר ברגל ממנה לדומברוביצה כדי ללמוד תורה בחדר של העיירה הגדולה. צילמתי כמה מן הבתים הישנים,כמה מן החדשים, סמטת בוץ אחת, ולא היה יותר דבר לעשותו מלבד המשך לנסוע לדומברוביצה, שהייתה במרחק קילומטרים ספורים. ניקולאי הוביל אותנו למרכז העיירה, ונכנס עם ישראל-סשה לבניין העירייה לשאול היכן יימצא מידע על יהודי המקום. הם היפנו אותנו אל המוזיאון העירוני. נסענו איפוא אל המוזיאון העירוני. בדרך ראינו שהעיירה מטופחת להפליא. הבתים כולם מצובעים בצבעים ססגוניים. מרכז העיירה מתהדר בככר וערוגות פרחים נקיות ומטופחות. המקום כולו נראה כמו מחכה לביקור של אורח חשוב. שלי? חשבתי לעצמי. נזכרתי במה שסיפר לי טאראבילו, שלכבוד מלאת אלף שנה לדומברוביצה היא עברה "מתיחת פנים".

מנחם היה נרגש ולא שקט. בחוץ ירד גשם. השאר היו רעבים, אבל לא העזו לומר מילה. מנחם רטן " את לא נורמלית. יהיה לזה סוף לא טוב. הם בטח שלחו עכשיו את המשטרה אחרינו. " . למה שישלחו אחרינו את המשטרה ,שאלתי את עצמי בלי קול. הוא באמת מאמין שהם חוששים שאתבע זכויות על בית סבי, או שאאשים מישהו ברציחתו? כן ,נכון שהוא נרצח על ידי שכנו בבית שממול, אבל מה יתן לי הדבר ומה יועיל אם אדע מי זה היה והיכן זה היה. הרוצח בודאי מת כבר. אבל ידעתי שמנחם היה לכוד בסבך הזוועות שהוסתרו מפנינו כל חיינו, ועתה דימה לנפשו שיש להן קיום עצמאי משל עצמן והן תבואנה אחריו לתבוע את ליטרת הבשר שהוא חייב להן בתור בנה של אמו ונכדו של אברהם חיים וורונה. הגענו אל המוזיאון. זה היה בניין קטן ,כנראה בית עץ (של יהודים בודאי) ששופץ והותקן כדי לשמש בתורת מוזיאון, ככל הנראה לכבוד חגיגות האלף לקיומה של דומברוביצה. נגבנו רגליים בשטיחון שבכניסה ונכנסנו פנימה. את פנינו קדמה אשה צעירה ורזה כבת שלושים וחמש, עינים כחולות ושיער בלונדיני ואפון סולד כמו שצריך, מנהלת המוזאון. היא עצמה ילידת לבוב, ושם סיימה את האוניברסיטה. היא הראתה לנו בגאווה את המקום. בתיבות התצוגה היו להבי סכינים ,גרזנים ושאר כלי עבודה ,שנעשו מאבן בתקופה חשיכה שלפני חמש עשרה אלף שנה או שמא יותר. וכמו כן היו תיבות שהכילו רקמות ,חפצי בית תמונות בתים ומשפחות של איכרים אוקראינים טובים. כל המוזיאון היה קטנטן ,נקי ומסודר להפליא. המילה "יהודים" לא נזכרה בו אפילו פעם אחת. בקשתי מישראל –סשה שישאל אותה הייתכן הדבר, שהרי למן ייסודו של המקום מרבית תושביו היו יהודים, כלומר עד אוגוסט 1942. הוא שאל והיא הסמיקה והתנצלה ,ואמרה שהמוזיאון רק נוסד, ואין להם חומר על היהודים והיא תשמח לצרפו אם נשלח לה חומר כזה. האמת היא, הודתה האשה הצעירה, שמאחר והיא ילידת לבוב, היא בעצמה לומדת עתה את תולדות המקום. היא הייתה כולה רצון טוב לעזור והתנדבה להראות לנו את העיירה. "מה אתם מבקשים לראות" שאלה. אמרתי לה שאני מבקשת לראות את ככר השוק הישנה, את הפליאנט, את בית החולים, את הגשר על ההורין, וכמה רחובות שעל פיהם חשבתי שאוכל לזהות את בית סבא אברהם חיים. העלמה מן המוזיאון, לא שעתה בדיוק להסברי, והוליכה אותנו למקומות השונים על פי מיטב הבנתה. היא הובילה אותנו לכיכר חסרת חן ובה מבנה משעמם צבוע בכחול. "כאן היה השוק הישן " הסבירה הבחורה. כל האיזור נהרס בזמן המלחמה וכעת בנוי עליו מתחם המנהל המחוזי. אם כן, כל המרכז היהודי העתיק נעלם ואיננו. אחר כך מצאנו את עצמנו עומדים מול מגרש גדול מעלה עשבים, מגודר עד למדרכה, ובמרכזו מבנה חד קומתי עצוב למראה שנראה כמו בית ספר. "זה חלק מן הפליאנט" הסבירה העלמה.

"מה פירוש המילה פליאנט?" הקשיתי. העלמה, באמצעות סשה-ישראל הסבירה שזהו איזור נופש לאורך ההורין, שהשתרע מביתם של האצילים הפולנים לבית פלאתר עד לכנסייה הפולנית. "זה לא נראה כמו איזור נופש" אמרתי.

העלמה אשר על המוזיאון הסבירה, שזהו חלקו האחורי של הפליאנט, ושעל חלק ממנו נבנו מבנים ציבוריים שונים. "מה אנחנו עושים כאן?" רטן מנחם. הסברתי לו שבפליאנט נקברו היהודים שנמלטו מן השיירה שהלכה ב26 באוגוסט אל תחנת הרכבת שמעבר להורין, וכמו כן היהודים שנתפסו אחר כך בשדות, ביערות, בחצרות האוקראינים, וכל הפרטיזנים שנתפסו בסביבה. למעשה, יש סבירות גבוהה שבפליאנט קבור הסבא אברהם חיים שנורה על ידי שכנו האוקראיני ב25.8.1942 בערב כאשר ניסה לברוח מחצרו לעבר רחוב בלאטנישע שהיה מחוץ לגיטו. מנחם שתק. חזרנו לוואן . בדרך הסבירה לנו העלמה מהמוזיאון שהיא מכירה הרבה משפחות אוקראיניות שהסתירו יהודים בזמן המלחמה. הכפר כולו היה באמת כפר יהודי ,אבל כאשר הגיעה לכאן משפחת פלאתר , משפחת האצילים הפולנית, הם דחקו את היהודים מעיסוקיהם . רתחתי מחימה , אבל העדפתי לשתוק,שכן שירותיה של עלמת המוזיאון היו חשובים, ומוסר הכליות עשה אותה שוקקת להשביע רצון. כאשר ירדנו מן הוואן נמצאנו מול כנסייה גדולה ומוזנחת למראה. "זאת הכנסייה הפולנית", הסבירה העלמה. זה הסביר את עליבותה.

הקטוליות הייתה דתם של המשעבדים הפולנים. עתה משנעלמו, עומדת כנסייתם עלובה , משמימה ,בדרכה לקריסה , ועוד מעט קט תעלם , כמו שנעלמו שרידי החיים היהודיים במקום. לצד הכנסיה היו מדרגות רחבות שהובילו מטה מטה. בתחילה לא הבנתי לאן אנחנו הולכים, אבל לפתע נפתחה הצמחיה הצפופה שבתוכה ירדנו ונמצאנו עומדים מול גשר חבלים שנמתח על נהר ההורין. המראה שנגלה לפנינו היה עוצר נשימה. הנהר היה יפהפה, מגודר בצמחיה עבותה ,ואם מבטך ירד לאורכו, נדמה היה שאתה נמצא ביער אירופי בראשיתי,"דובראבי" –חורשות מוריקות ושופעות עלים רחבים של עצי אלון וערבה שעל חופי הנהרות (האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה , עמ' 261) . דומה שהנה כמעט קט יבואו ראשוני המתיישבים הפולנים והיהודים לבראו ולבנות את ראשוני הבתים בדומברוביצה. הגשם המשיך לרדת.

ואמא לא ספרה לי דבר על כל היופי הזה. דומברוביצה נוסדה כנראה בתחילת האלף השני , כנראה על ידי הנורמנים הויקינגים, שייסדו מקומות יישוב בכל נקודה שהוותה יסוד במערכת קשר הנהרות שלהם. תחבורת הנהרות הייתה האמצעי שבו נעו ממקום למקום במהירות, והתנפלו על התושבים המקומיים הסלאווים וייסדו מרכזי שליטה. הסלאווים עצמם הגיעו לאוקראינה ממזרח לא לפני המאה הששית, וכבשוה מידי שבטים מקומיים. בסוף המאה העשירית קבלו על עצמם תושבי האיזור את הנצרות בנוסחה האורתודוכסי. נסיכי שושלת רוריק הנורמני משלו במקום ממקום מושבם בקייב במשך כמאתיים חמישים שנה, עד אשר המונגולים שטפו את רוסיה ,אוקראינה, פולין , הונגריה ,רומניה אסיה הקטנה והמזרח הקרוב. ב"היסטוריה של בתי הכנסיות הפראבוסלאוויות בסביבות ווהלין" ,שנדפס לפני למעלה מ100 שנה נכתב " עם פלישת הטאטארים וכיבוש העיר על ידם,הכריחו את כל תושבי המקום להשתטח על הארץ ,כיסו אותם בקרשים,והתיישבו עליהם לחוג את נצחונם ליד שולחנות ערוכים : כך נחנקה כל האוכלוסיה המקומית" (ספר דומברוביצה, עמ' 22, הערה *). ובכן, אין חדש תחת השמש. המונגולים לא בססו שלטון יציב באוקראינה אלא הסתפקו בהטלת מורא שיבטיח העברת מסים סדירה. דומברוביצה הייתה לחלק מן הנסיכות הגאליצית ,שהשתרעה מגאליץ בדרום עד לפריפט בצפון. רק כדי לעגן את הקורא , הפריפט הוא זרוע של הדניסטר שאליו נשפך הסטיר האגדי ,נהרה של העיר לוצק, כמו גם ההורין. יותר מאוחר עבר האזור אל תחום שלטונם של

נסיכי ווהלין שבירתם הייתה לוצק. בשנת 1330 כבשו הליטאים את האיזור ודומברוביצה כמו גם לוצק הפכו לחלק ממחוז פינסק . מחברי ספר דומברוביצה סבורים שהתיישבות היהודים במקום החלה לא לפני המאה החמש עשרה, תחת שלטון הליטאים, ואולם אין בידינו מקורות כתובים שיאששו כך או אחרת. הדעת נותנת שכבר במאה הארבע עשרה כאשר התאחדו פולין וליטא (1386) הם הופיעו בעיירה. זו הייתה קהילה קטנה שלא עמדה בזכות עצמה. ב1623 הם היוו חלק אדמיניסטראטיבי של קהילת פינסק. ב1648 הם נשחטו ביחד עם הפולנים והליטאים על ידי הקוזאקים של הדון בהנהגתו של בוגדאן חמילניצקי,מנהיג המרד האוקראיני בפולנים שהיו שליטי הארץ . אבל מיד אחרי דיכוי המרד, חזר והוקם היישוב היהודי בעיר. ב1766 היו בעיר 404 יהודים. כמה שנים לפני כן, ב1753 הפכה דומברוביצה לקהילה עצמאית בעלת זכויות כדלקמן: חבריה רשאים להתדיין בבית הדין הרבני, הם רשאים להשתמש בעצים להסקה ולבנייה. מגרשים חופשיים יכולים להלקח על ידם לבנייה עבור תשלום מיסים מסויימים. מגרשים לבניינים ציבוריים כגון בית כנסת, בית מרחץ, מגורי הרב,ובית העלמין היו פטורים ממיסים. ליהודים הותר להקים משרפה של יי"ש ,לסחור ביינות לשחוט בקר, ולמכור בשר לא כשר לנוצרים, אולם בעבור זכות זו שלמו מס של 200 זהובים בשנה. היהודים נפטרו מחובת השירות לחצר. כל הזכויות האלה אושר ב1774 על ידי אנטוני פלאתר שהיה בתוקף צו מלכותי לאדוני העיר וסביבותיה. ב1793 סופחה ווהלין לרוסיה . הרוסים הכירו בזכויותיו ואף העניקו לו תואר של גרף. באותה שנה הוכרזה ווהלין לחלק מתחום המושב, שבו הותר ליהודים להתגורר ולנוע בחופשיות, ומספר יהודי דומברוביצה עלה במהירות.

במהלך מלחמת העולם הראשונה עברה העיירה מיד ליד בין הרוסים הגרמנים והלאומנים האוקראינים, ואולם בתום המלחמה היא הייתה לחלק מן המדינה הפולנית החדשה. עד שבערב מלחמת העולם השנייה היו בעיירה כ5000 נפש, מהם 4500 יהודים, סביב העיירה חיו איכרים אוקראינים במשקיהם. דומברוביצה של המאה השמונה עשרה הייתה ודאי מקום שרב בו השטח הפנוי על השטח הבנוי, זאת ניתן להבין מן העובדה שכל יהודי יכול היה לבנות לו בית על שטח פנוי בתשלום מס לא גדול. ניתן לתאר כמה היה המקום נידח, עזוב ומשווע להתיישבות במאה הארבע עשרה, כאשר באו שמה ראשוני המתיישבים היהודים.

עמדנו משתאים בגשם השוטף על גשר החבלים והתבוננו ביופי הפראי של המקום. אין ספק שזהו גשר חדש שהוקם לכבוד חגיגות האלף , לא ברור לי כלל אם הוא נמתח על מקום הגשר הישן, וגם לתחנת רכבת המפורסמת לא עלה בידי להגיע.

ירדנו מן הגשר ועלינו בחזרה במדרגות המובילות לכנסיה הפולנית. העלמה מן המוזיאון לקחה אותנו מרחק כמה רחובות אל מגרש קטן וריק בין הבתים, והודיעה חגיגית כי זהו בית העלמין הישן. היא הצהירה בחגיגיות לא פחותה כי איש לא מעז לבנות על מגרש זה, שמא תרדופנה אותו רוחות המתים.

ניסיתי להביאה לכך שתמצא את קרן הרחובות של בית החולים "בלטנישע גאס" ו"דוקארובקע גאס" , כלומר הרחוב שפונה אל יער דוקארוב, שם היה גבול הגטו, ושם היה ביתו של הסבא אברהם חיים. היא הובילה אותנו לאיזו פינת רחוב, ושם החל דיון מעמיק האם שמות הרחובות לא השתנו. לא ראיתי בית חולים כלל ועיקר. עוד אנו מתדיינים יצאה לעברנו איזו בבושקה ומקל בידה, עוד מעט קט דימיתי אותה ממריאה עליו אל על.

העלמה מן המוזיאון החלה לתחקר אותה .היא לא זכרה שום וורונה אבל זכרה משפחות אחרות (הם תמיד זוכרים בתים שאתה לא מחפש). עוד אנו מתחקרים את הבבושקה ואת המפה שבספר דומברוביצה, ואלישע גוער בי שזו לא שיטה לעבוד, כי אינני יודעת אם שמות הרחובות לא השתנו, ושתי נשים בערך בגילי נגשו אלינו ושאלו מה אנו מחפשים. ישראל הסביר להן. אחת מהן אמרה שהיא בת המקום וכך גם הוריה וסביה, והיא תעזור לנו לחפש. ישראל הבין מזה שהיא יודעת היכן גר הסבא. חוץ מזה היא אמרה שיש עוד יהודיה אחת בעיירה, גם היא ילידת המקום ובודאי שהיא תדע. האישה החביבה שהתנדבה לעזור לנו, אמרה שהיא חייבת לסור הביתה, כי השאירה אוכל על הגז, ותפגוש אותנו במקום שתפגוש. היא הלכה לדרכה ואנחנו נסענו עם הואן למקום המפגש. האנשים מאחור החלו להתעצבן. השעה היתה בערך ארבע אחר הצהרים ,ולמן הבוקר לא בא אל פינו דבר. אני משום מה לא חשתי בשום רעב. נסענו עם האשה השניה והעלמה מן המוזיאון והגב' קצ'קה. התחיל להיות קצת צפוף בואן. לפתע עצרה אותנו בבושקה נוספת ששמעה על דבר בואנו וגילתה רצונה לעזור. ישראל העלה גם אותה לוואן. ניקולאי נתקף היסטריה של צחוק ונאם נאום ארוך ברוסית שכולם הבינו אותו חוץ ממני, למרות ששום איש חוץ מישראל והמקומיות לא דיבר רוסית. הסתבר שניקולאי אמר: " אני רעב. למה שלא נאסוף את כל הבבושקות, נעשה כנס של בבושקות, שיעשו רפרנדום היכן גר הסבא, ונגמור עניין". כל הוואן שאג מצחוק. משום מה זה לא נראה לי מצחיק. הגענו למקום המפגש ביחד עם האשה החביבה. היא הציעה שנלך קודם לבית העלמין החדש. העלמה מן המוזיאון הייתה בשוק :"יש כאן עוד בית עלמין יהודי? " שאלה, "ועוד איך" ענתה המקומית, וגם רוב המצבות עודן במקומן. היא הובילה את ניקולאי בדרך שדות שהוותה את גבולה המערבי של העיר מצדה האחד היו בתים בנויים בדלילות, ומצדה האחר

שדות רחבים שאחריהם השתרע במרחק יער ירוק וסבוך. כאשר נסענו בדרך הזאת לא הבנתי עדיין שזהו חלק מדרך דוקארוב , והיער שנראה במרחק הוא יער דוקארוב. השדות שהשתרעו מערבה לנו היו השדות שדרכם ניסו הנמלטים מן השחיטה להגיע אל היער. אלה היו השדות שעליהם כתב פוגעלשטיין :"שדות דומברוביצה הרחבים היו שחורים מאנשים, יהודים שנמלטים אל היער מפני הצורר". רק חמישים מהם נותרו בחיים.

בית הקברות ה"חדש" היה גדול ומלא מצבות. אבינועם וניקולאי החלו לחפור בידיהם וכך צילמתי כמה מהם. הרגשתי רע מאד. צילמתי 60,000 מצבות יהודיות בתורכיה ואת מצבות אבותי אני משאירה כאן ואיש לא יידע עוד מעט כי היו כאן. שאלתי את עצמי כיצד שרדו המצבות, ונזכרתי כי לאחר המלחמה בקשו המקומיים לחרוש את השדה ויהושע פישמן ועוד כמה מן הניצולים באו לבית העירייה והודיעו שאם בית הקברות היהודי ייחרש, הם מבטיחים לחרוש את בית הקברות הנוצרי. באותו רגע מסויים בהיסטוריה של אוקראינה יכול היה פישמן לעשות זאת. הוא השתייך עתה לממסד הקומוניסטי המנצח, והאוקראינים זוהו עם המנוצחים. עם זאת נראה לי מעניין שהנסיון לא חזר על עצמו. לא ראיתי בשום מקום כתובות נאצה. נראה היה שהדומברוביצאים החדשים גמרו אומר לשכוח את דבר קיומם של הדומברוביצאים הישנים,ולא להזכירם עוד בשום דרך וסימן. אחרי בית העלמין הרגשתי שאם לא נאכל משהו יוכרז מרד.האשה החביבה ורעותה הלכו לדרכן ואמרו שבינתיים יטלפנו ליהודיה שחיה בכפר כדי ליזום פגישה, ונפגש עמן אחר כך. הנחנו לעלמה מן המוזיאון לקחתנו למסעדה בעיר. קודם לכך כולנו הרגשנו צורך דחוף בשירותים (השעה הייתה כבר חמש אחה"צ!) מנהלת המוזיאון אמרה שתקח אותנו לחנות הצילום שבה נתנה לצלם את תמונות העיר שחפצה לתת לנו. התמונות כמובן לא היו מוכנות והחנות הייתה סגורה. היא נראתה נבוכה ,ובסוף אמרה בבישנות שכל מה שיש לה להציע הם השירותים הרגילים של דומברוביצה שהם "א-לה-תורכה", ומחוץ לבית, כלומר ללא מים זורמים. זו הייתה חוויה קשה במיוחד, אבל כאשר צריך,אין ברירה.

בעלת המסעדה הזהירה אותנו שאין מים בדומברוביצה,בשל איזו תקלה לא ברורה ,כך שהתפריט שהיא יכולה להציע מוגבל. הוא היה באמת מוגבל אבל כלל את הבורשט הרגיל ,כרוב ממולא ולאטקס. הדודנים אכלו בשתיקה. קצ'קא, ניקולאי והעלמה מן המוזיאון ישבו לחוד וקרקרו באוקראינית. בסיום הארוחה הצטרפה האשה המקומית החביבה. התברר שהיהודיה היחידה בעיירה אינה רוצה כלל לפגוש אותנו. לא התפלאתי. לא כל אחד רוצה שיזכירו לו את שונותו, ובייחוד כאשר המדובר בשריד של הטבח. חזרנו להצטלבות דוקארובקע ובלעטנישע, והאשה המקומית הסבירה לנו היכן היה בית החולים ,והיכן היה גבול הגטו. זה היה הרגע שבו הבנתי שהנוף שאנו רואים ממערב, ושאותו ראינו בבית קברות החדש , הוא נוף השדות שדרכו ברחו הנמלטים מן השחיטה. רעדה עברה בי. האשה המקומית התייעצה עם בבושקה נוספת שפגשה ברחוב, לקול שאגות צחוקו של ניקולאי.

על פי הסבריה והמפה זיהינו בית בקרן הרחוב שהתאים לתיאור הבריחה של סבא אברהם חיים, אלא שהבית נראה גדול מדי. העליתי את האפשרות שהבית נבנה אחרי המלחמה ,אבל הוא נראה די ישן.

ישראל –סשה אמר שיש לו פתרון . נכנס לבית ממול ונשאל. אימה חשכה ירדה עלי. אם זה הבית של סבי, הרי מן הבית שממול ירו עליו כדי להרגו. לא הספקתי לומר זאת, אלא גמגמתי שאיני מוכנה להכנס שמה בשום פנים ואופן, אבל ישראל שלא הבין למה דחף אותי פנימה. זה היה בית עץ ,בעל מבואה קטנה, שממנה נכנסנו לחדר העיקרי. תקרת העץ הייתה נמוכה מאד. את הקירות כיסו שטיחים. בצד עמדה מיטה ,נוסח מטת סוכנות מכוסה בכיסוי לבן מרוקם. איקונין היו על הקירות ותנור פח מוסק בעצים עמד ליד הקיר שממול. הרצפה הייתה רצפת עץ חשופה, ואת רוב החדר תפס שולחן עגול ועליו מפה רקומה על המטה ישבה ישישה חסרת שיניים, ועל אחד הכסאות שליד השולחן ישבה אשה צעירה יותר לבושה שחורים וגם לה חסרות כמה שיניים. האשה הצעירה הייתה צעירה ממני אבל נראתה מבוגרת בהרבה לגילה. בחלל עמד ריח כבד של שתן (לא היו מים בדומברוביצה באותו יום!).

האשה הזקנה אמרה שהיא גדלה בבית הזה. היא זוכרת את השכנות, פלונית ואלמונית, אבל שום מינדל וורונה. מה רציתם שתאמר שהיא בתו של רוצח? משכתי את ישראל בשרוולו ומהרתי החוצה. הרגשתי שהגיעה השעה לעזוב את המקום. נתנו 50 דולר לאשה המקומית שלוותה אותנו. היא מחתה, אבל אמרנו לה שזה בשביל מתנות לנכדים, וזה נראה לה הגיוני. בטרם נסע עברנו במוזיאון, כתבתי בספר המוזיאון בעברית משהו על השדים המתרוצצים בתוכי ובקשתי לתת להם מרגוע, ועל הנשים הטובות שפגשתי בדומברוביצה. אינני יודעת מאיזו סיבה דחפתי לידיה של מנהלת המוזיאון 50 דולר. היא הסתובבה עמנו כל היום וטרחה רבות, אבל היא לא רצתה לקחת כסף למען עצמה. אמרתי לה שזה בשביל המוזיאון, היא מחתה אבל לקחה לבסוף את הכסף. במחשבה שניה הרגשתי לא טוב עם זה . המוזיאון הזה מחק את עקבות יהודי דומברוביצה, למה שאתן להם כסף? מאיזו סבה ? הנחתי שבכך הפגנתי את עליונותי עליהם ועל המוזיאון שלהם. רצחתם את משפחתי, העלמתם את דבר קיומה, ולמרות זאת אין שום ספק ששפר גורלי מגורלכם. אני מקווה שהעלמה הבלונדינית לקחה את הכסף לעצמה ועשתה בו שימוש טוב.

נסענו שותקים לסרני. רק אידה קצ'קה ישראל וניקולאי פטפטו בעליזות. כאשר הגענו לסרני כבר הייתה כמעט חשכה. לאידה קצ'קה היה קשה להפרד מאתנו. היא צחקה ואמרה, "כבר חשבתי שנהיה משפחה.קשה להפרד". נתנו גם לאידה 50 דולר "בשביל הנכדים" והמשכנו ללוצק. הדרך נראתה רחוקה באופן שלא ייאמן. הגענו ללוצק מאוחר מאד ונפלנו שדודים. לא ייאמן אבל לא חלמתי שום חלום זוועות. שום אוקראינים ושום גרמנים לא רדפו אחרי ,ואף אחד לא איים על שלום נכדי האהובים.

וסוף דבר. שום דבר אינו עומד על עומדו. לפני כשנתיים הוצבה ביוזמתם של צאצאי הניצולים מדומברוביצה ובעיקר בכוחה של משפחת לחוביץ' המקומית , אנדרטת זכרון ליהודי העיירה . משפחת לחוביץ שומרת ומשגיחה על האנדרטה.

בתצלומים: המשלחת לאוקראינה. צילום של הכפר דומברוביצה מבית העלמין הישן. נהר ההורין. התייעצות עם קשישות הכפר היכן היה מה. הדרך לגיא ההריגה . מצבת הזכרון בגיא ההריגה. צילום האנדרטה שהוקמה בעיירה ביוזמת משפחת לחוביץ וצאצאי שרידי העיירה, וציור שלי בו ניסיתי להעלות באוב

את סבתא מינדל עלפי צילום בודד שלה על רקע צילומים של כפרה. אחד מציורי היחידים שנעשה בשמן ולא באקריליק. שנת 2006.